פסק-דין בתיק ע"א 3366/02

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ד. גלדשטיין) מיום 1.11.02 (ת"א 30463/96) שבו קיבל בית המשפט בחלקה את תביעת המשיבה, וחייב את המערער לשלם לה סכום של 62,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה וכן את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח. נציין כאן שהמשיבה הגישה ערעור שכנגד אך חזרה בה ממנו במועד הדיון, על פי המלצתנו. לפיכך הערעור שכנגד נמחק.

2.         הרקע

א.         בכתב התביעה המתוקן תבעה המשיבה את המערער לתשלום סכום של 231,323 ש"ח בטענה שהמערער שעבד אצלה כמחסנאי במשך כ-6 שנים, גנב ממנה במשך כשנתיים סחורות בשווי של מאות אלפי ש"ח. מנהלה של המשיבה נפגש עם המערער (ועם אחיו ואחותו ובני זוגם וכאן אולי המקום לציין שאחותו של המערער נשואה לבנו של מנהל המשיבה) כשבפגישה זו עימת המנהל את המערער עם טענה זו ואף הציג בפניו ממצאים של חקירה שהזמינה. כתוצאה מכך הסכים המערער להודות בכתב במעשיו וחתם, יחד עם בני משפחתו, על מסמך שערך מנהל המשיבה שבו הודה שמכר סחורה של המשיבה לאחרים והתחייב להחזיר את שוויה (נספח א' לכתב התביעה). המערער הוסיף וחתם על מסמך שבו שב ופירט את מעשיו והתחייב לשלם למשיבה סכום של 250,000 ש"ח בתשלומים (נספח ג' לכתב התביעה). לאחר שחתם על המסמכים שילם המערער למשיבה, לפי התחייבותו שבמסמך, סכום של 38,000 ש"ח וכן מסר לה ציוד חשמלי בשווי של כ 5,000 ש"ח. המערער לא שילם את יתרת התחייבותו ומכאן התביעה.

ב.         בכתב ההגנה הכחיש המערער את טענות המשיבה וטען שחתם על המסמכים שחתם מחמת איומים, כפייה ועושק. הוא הסביר שחתם על המסמכים משום שהוסבר לו שהמשיבה זקוקה להם כדי להסביר מכירות שעליהן לא דיווחה לשלטונות המס.

3.         פסק דינו של בית משפט קמא

א.         בית משפט קמא שמע את המשפט שבו העידו 13 עדים מטעם המשיבה ו-4 עדים (2 שנחקרו בחקירה שכנגד ו-2 שהגישו תצהירי עדות ראשית ולא נחקרו) מטעם המערער. כמו כן הוגש שלל ראיות שבכתב. בפסק הדין בחן בית המשפט בפרוטרוט את העדויות והראיות שבאו לפניו והעריך את מהימנותם, וכן ציין שעדה רלוונטית שיכול היה המערער להעיד לא העידה. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה שאין לסמוך על הודאתו של המערער, שלא ניתנה מרצונו החופשי, הגם שבית המשפט השתכנע שהמערער אכן "סרח ומעל באמון המשפחה ואף שלח ידו מידי פעם למחסן החברה" (עמ' 14 לפסה"ד).

ב.         בית המשפט גם לא קיבל את הודאתו של המערער בדבר שווי הגניבות משיקולים של היגיון שאותם פירט. בסופו של דבר העריך בית המשפט, על יסוד הראיות שבאו לפניו, ששווי הסחורות שגנב המערער הגיע ל - 100,000 ש"ח. הואיל והמערער שילם למשיבה סכום של 38,000 ש"ח חייב אותו בית המשפט להוסיף ולשלם לה את יתרת הערכתו דהיינו 62,000 ש"ח.

4.         דיון והכרעה

א.         טענותיו של המערער לפנינו הן ברובן טענות נגד קביעות שבעובדה וקביעות שבמהימנות שאין זה מדרכה של ערכאה זו להתערב בהן. גם טענותיו האחרות הנוגעות לאומדן שעשה בית המשפט קמא בדבר שווי הגניבות אינן מקובלות עלינו.

ב.         אנו סבורים שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין של בית משפט קמא, ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

ג.          טעות אחת שיש לראות בה טעות חשבונית נפלה בפסק הדין. כאשר הפחית בית המשפט מסכום החיוב את התשלום ששילם המערער הוא לא הפחית תשלום נוסף בסך 5,000 ש"ח ששילם המשיב באמצעות הציוד החשמלי שמסר למשיבה ושהוערך על ידי הצדדים בסכום האמור. עניין זה יש לתקן ואנו מפחיתים את סכום החיוב שבפסק הדין ל- 57,000 ש"ח. כפוף לתיקון זה, הערעור נדחה.

5.         סוף דבר

             בכפוף לאמור בסע' 4 (ג) לעיל - הערעור נדחה.

             המערער ישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח ומע"מ.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום כ"ד בתמוז, תשס"ו (25 ביולי 2006) בהעדר ההצדדים.